החלטה בתיק רע"א 7450/13

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל והשופטות וילנר וטאובר) מיום 2.10.13 בע"א 22154-05-13, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט חדיד) מיום 14.3.13 בת"א 43914-02-10. הורתה של הבקשה בדחייתה של תביעה לפירוק שיתוף שהגיש המבקש, באמצעות כונס נכסים, בנכס הרשום על שמם של הצדדים, לשעבר בני זוג.

רקע

ב.        כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, המבקש והמשיבה נישאו זה לזו, ובמהלך נישואיהם רכשו בית מגורים הידוע כגוש 10076 חלקה 278 בפרדס חנה-כרכור (להלן הנכס). הנכס רשום על שם החברה המשכנת, מילבר בניה ופיתוח בע"מ, ולזכותו של כל אחד מבני הזוג נרשמה הערת אזהרה. למרבה הצער, נישואיהם של בני הזוג עלו על שרטון, וביום 29.7.00 חתמו על הסכם גירושין וממון, שאושר בבית הדין הרבני ביום 28.8.00. בהסכם הגירושין נקבע (סעיפים 10, 13 ו-15), כי המבקש יהא רשאי להמשיך ולהתגורר בנכס במשך שנתיים, אולם בחלוף שנה ממועד אישור ההסכם יוצע הנכס למכירה, בכפוף לזכות קדימה לכל אחד מן הצדדים.

ג.        עוד עולה מפסק דינו של בית משפט השלום, כי ביום 13.7.04 חתמו בני הזוג על תוספת להסכם הגירושין (להלן התוספת להסכם), לפיה מכר המבקש את חלקו בנכס למשיבה כנגד תשלום של 194,000 ש"ח. ביום 1.3.05 נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין לתוספת זו, וממועד החתימה עליה לא חל כל שינוי ברישום זכויותיהם של הצדדים בנכס. ביום 21.10.04 הוטל עיקול - במסגרת תיק הוצאה לפועל - על זכויותיו של המבקש בנכס לטובתו של בנק יורו טרייד בע"מ, מכוח פסק דין שניתן לטובתו כנגד המבקש, וביום 8.11.04 נרשם עיקול זה אצל החברה המשכנת. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל מונה כונס נכסים על זכויותיו של המבקש בנכס; קודם לכן עוכבו הליכי מינוי הכונס, על מנת לאפשר למשיבה להגיש תביעה לסעד הצהרתי בדבר זכויותיה בנכס, אולם זו לא הוגשה. בימים 24.6.09 ו-21.9.09 הורה ראש ההוצאה לפועל לכונס הנכסים להגיש תביעה לפירוק שיתוף בנכס. עד כאן השתלשלות העניינים שקדמה להליך בבית משפט השלום.

ד.        תביעתו של כונס הנכסים לפירוק שיתוף הוגשה בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 43914-02-10). ביום 20.9.11 קבע בית משפט השלום, כי ניתן להכריע בטענותיה של המשיבה באשר לזכויותיה בנכס כעניין שבגררא. בפסק דין מיום 14.3.13 נדחתה התביעה. נאמר, כי בע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב (פ"ד נג(4) 199) נקבע שבתחרות בין הסכם ממון הכולל התחייבות להעברת זכויות בנכס למי מבני הזוג לבין עיקול אשר הוטל בשלב מאוחר יותר על הנכס - ידו של הראשון על העליונה, וכי בע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר (2012) נפסק, שהקביעה שבענייןאהרונוב בעינה גם במצב בו הסכם הממון אושר בבית הדין הרבני לאחר הטלת העיקול. לענייננו נאמר, כי הואיל והתוספת להסכם נחתמה בטרם הוטל העיקול - נוצרה למשיבה, במועד החתימה, זכות מעין קניינית הגוברת על העיקול, וכי רכישת זכויותיו של המבקש בנכס לא הותנתה באישורו של בית הדין הרבני. בית משפט השלום דחה את טענותיו של המבקש, לפיהן זנחו בני הזוג את התוספת להסכם ועל כן זו פקעה. בפסק הדין נאמר, כי יש לקבל את הסבריה של המשיבה בנוגע לאי-הגשת הליך באשר לזכויותיה בנכס - מצבה הכלכלי הדחוק.

ה.        ערעור שהגיש המבקש בבית המשפט המחוזי (ע"א 22154-05-13) - נדחה בפסק דין מיום 2.10.13. בית המשפט אימץ את מסקנותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום, ודחה את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. כן נדחו טענותיו של המבקש בנוגע לסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

הבקשה

ו.        מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען - וזהו לוז הבקשה - כי פסק דינו של בית משפט השלום ניתן בהיעדר סמכות עניינית, באשר בית המשפט הכריע בזכויותיה המעין קנייניות של המשיבה בנכס בניגוד למרשם המקרקעין. נטען, כי הכרעתו של בית משפט השלום פוגעת פגיעה חמורה בנושהו של המבקש, ומביאה לידי עיוות דין. מעבר לשאלת הסמכות נטען, כי שגה בית משפט השלום בקבעו שבין בני הזוג נכרת הסכם לרכישת זכויותיו של המבקש בנכס. לטענת המבקש (סעיף 90 לבקשה) "שגה בימ"ש השלום באופן מהותי בניתוח המצב המשפטי של המצב העובדתי הקיים ובמסקנות הנגזרות ממנו, ומשהחיל את הלכת אהרונוב בענייננו חרף כי בנסיבות דנן אין בנמצא ביצועו של הסכם רכישה/התחייבות תקפה להקניית זכויות בנכס".

הכרעה

ז.        לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. חרף ניסיונו של המבקש להעטות על הבקשה מחלצות משפטיות כלליות, לאמיתו של דבר תחומה היא בדל"ת אמותיהם של הצדדים ובנסיבות הקונקרטיות. ככזו, אין היא באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי.

ח.       ומקצת לעיצומם של דברים, ואדרש תחילה לשאלת הסמכות; סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 משמיענו, כי "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". על הוראה זו ותכליתה עמד השופט - כתארו אז - חשין בבג"ץ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה (פ"ד נג(2) 647, בעמ' 657-656 ):

"מאז הוחל בחלוקת סמכויות בין בתי-משפט, בתי-דין וטריבונלים למיניהם, הסוגיה של שאלת-עיקר ושאלת-אגב הינה שאלה מובנית במערכת. הנה היא תביעה המוגשת לבית-משפט פלוני. בית-המשפט מוסמך לדון בתביעה, אך אין הוא יכול להכריע בה אלא אם יוסיף ויכריע 'דרך אגב' בשאלה נגררת, שאלה שהיא כשלעצמה - כשאלת-מישרין - מצויה בסמכותם הייחודית של בית-משפט או של בית-דין אחר. המוסמך הוא בית-משפט להכריע 'דרך אגב' בשאלה שאין הוא מוסמך להכריע בה במישרין? כך, למשל, היה בשכבר הימים, כאשר תביעות חזקה היו בסמכות בית-משפט השלום ואילו שאלות בעלות היו בסמכות ייחודית של בית-המשפט המחוזי (דין זה לא נשתנה והוא שורר אף כיום). ומה דין מקום שתובע ונתבע בבית-משפט השלום ניצו ביניהם על החזקה, אך להכרעה בשאלה זו נדרש בית-המשפט להכריע בזכות הקנין?...

הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] נועדה לפתור קושיה זו שהצגנו, ומשמיעה היא אותנו שתי אלה: אחת, בית-משפט הדן בסמכות, ותוך כדי הדיון מתעוררת בו, דרך אגב, שאלה שהכרעתה נדרשת לבירור העניין, מוסמך הוא בית-המשפט להכריע באותה שאלה אף אם הכרעת-מישרין בה נתונה לסמכותם הייחודית של בית-משפט או של בית-דין אחר. שתיים, ההכרעה באותה שאלת-אגב כוחה יהא יפה רק באותם הליכים עצמם, דהיינו: ההכרעה באותה שאלה לא תהא מעשה-בית-דין. כך, למשל, נאמר בדוגמת החזקה-בעלות, כי בית-משפט השלום מוסמך להכריע - 'דרך אגב' - בשאלת הבעלות, אך הכרעה זו כוחה יהא רק לאותה התדיינות בלבד. דבר לא ימנע את התובע (או את הנתבע) מהעלות את שאלת הבעלות, כשאלת-מישרין, לפני בית-המשפט המחוזי, ובהתדיינות זו השנייה הכרעתו של בית-משפט השלום לא תישא עמה עוצמה של מעשה-בית-דין...

תכלית ההוראה גלויה על-פניה: מחד גיסא, שלא להביא לפיצול בלתי ראוי של דיונים, ומאידך גיסא - ובשל צמצום ההכרעה בשאלת-האגב 'לצורך אותו ענין' - לשמור כראוי על חלוקת הסמכויות בין גופי השפיטה כפי שנקבעה בחוק".

לא למותר להזכיר, כי סעיף 76 לחוק בתי המשפט אינו דן ב"סעד נגרר", אלא - כאמור בו - "בשאלה 'שהכרעתה דרושה לבירור הענין' המתעוררת דרך אגב בגדר בירורו של 'ענין' אחר שהובא כדין לפני בית המשפט" (רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס והבלו, פ"ד מד(3) 812, 816-815 (השופט - כתארו אז - ש' לוין)). ועוד יש לשוב ולהזכיר, כי הכרעה בסמכות גררא לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט אינה מהוה מעשה בית דין (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013) 88-87; והשוו הצעת חוק בתי המשפט [נוסח משולב] (תיקון מס' 28) (מבנה מערכת בתי המשפט ותיקונים שונים), התש"ס-2000 (הצעות חוק הממשלה 2914 (תש"ס) 660, 672), בה הוצע כי הכרעה בסמכות גררא (למעט בענין שבסמכותו הייחודית של בית דין דתי) תהוה מעשה בית דין; הצעה זו לא הבשילה כדי תיקון החוק). סוף דבר, לפנינו איפוא "פשרת מחוקק", שמטרתה ייעול הליכים ופישוטם מזה, ושמירת מסגרות סמכות מזה, כך שהסכסוך הקונקרטי ייפתר אך במישור הרחב יותר נדרנא לא בהכרח נדריי, ולא תם ולא נשלם. לא אכחד, אין זה יצור נוח, שהרי ההכרעה בסכסוך הקונקרטי עלולה להיות אבן נגף מהותית להכרעה שונה; אך האלטרנטיבה יכלה להיות סחבת שיפוטית רבת שנים; והדברים מודגמים היטב בנידון דידן.

ט.       ואכן, מן האמור עולה לעניינו, כי במסגרת ההכרעה בתביעת פירוק השיתוף שהגיש כונס הנכסים, רשאי היה בית משפט השלום להכריע בעניין זכויותיה המעין קנייניות של המשיבה, הכרעה המצויה ככלל בסמכותו של בית המשפט המחוזי. ודוק - בניגוד לנטען לבקשה (סעיף 42), בית משפט השלום לא העניק למשיבה סעד המצוי בסמכותו של בית המשפט המחוזי. ואמנם, בסעיף 56 לבקשה מציין המבקש עצמו, כי "חרף כל זאת לא נותן [בית משפט השלום - א"ר] בפסק דינו צו פוזיטיבי לשינוי המרשם בהתאם להכרעתו, כשבעניין זה לא התעלם ביהמ"ש מהסמכויות המוקנות לו בחוק".

י.        על יסוד האמור, קיים קושי להלום את טענתו של המבקש בדבר היעדרה של סמכות עניינית.

יא.      באשר לטענותיו של המבקש בנוגע לתוקפה של התוספת להסכם, אלו נטועות במובהק במערכת העובדתית-נסיבתית הקונקרטית, ואינן מצדיקות גלגול שיפוטי נוסף, שלישי במספר (ראו גם סעיף 60 לבקשה, בו נטען כי "על שאלה עובדתית זו, בדבר תקפותה המחייבת של התוספת ולאור התנהגות הצדדים וקיום תנאי התוספת, נסוב כל דיון ההוכחות בתביעה" (הדגשה במקור)).

יב.       מסקנת המקובץ היא, כי פסק דינו של בית משפט השלום עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, ועל כן לא נמצא טעם מבורר להתערב בו. יטען הטוען, כי מסקנה זו מעוררת, לכאורה, קושי מעשי מסוים, שכן כל עוד לא תוכרע סוגית תוקפה של התוספת להסכם בערכאה המוסמכת, יתקשה כונס הנכסים לפעול למימושו של הנכס; ואולם יש לזכור, כי נוכח העובדה שפסק דינו של בית משפט השלום אינו מהוה מעשה בית דין מעבר לתביעה הקונקרטית שהונחה לפניו, לא ננעלה הדלת בפני הכרעה כאמור, ולאחר הכרעה כזאת ועל פי תוצאותיה עשויים הדברים לזרום כדבעי.